עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' לבנט

פסק דין

1.בפני תביעה לפינוי שהגישה התובעת – עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "התובעת", או "עמידר") כנגד הנתבע.

התובעת הינה בעלת הזכות להשכיר את הנכס נשוא התביעה – דירה מס' 429/2 בגוש 13675 חלקה 115, 117 בשכונת איביקור בצפת (להלן: "הדירה") וזאת מכוח היותה חברה ממשלתית אשר מנהלת דירות של דיור ציבורי מטעם ועבור משרד הבינוי והשיכון (להלן: "משהב"ש").

2.בין התובעת לבין אמו ז"ל של הנתבע – גב' לבקין יוליה (להלן: "האם"), נחתם ביום 28.2.95 הסכם שכירות בלתי מוגנת. האם התגוררה בדירה עד יום מותה ב- 15.11.10.

3.לטענת התובעת, הנתבע אינו זכאי להחזיק ולהתגורר בדירה. התובעת הפנתה לכך שהנתבע פנה בדרישה להיחשב כ"דייר ממשיך" בדירה ואולם, לא רק שאינו זכאי לכך לטענתה, אלא שבקשותיו אף לפנים משורת הדין, נדחו על ידי וועדת האכלוס העליונה של משהב"ש.

4.הנתבע טען כי דין התביעה להידחות שכן, החל להתגורר בדירה עם בתו הקטנה לפחות מסוף שנת 2006, ראשית שנת 2007 ולפיכך לטענתו, הינו בגדר "דייר ממשיך" כהגדרתו בחוק זכויות הדיור הציבורי התשנ"ח-1998. לטענת הנתבע, התובעת ידעה על מגוריו בדירה והוא לא הסתיר זאת. הנתבע פרט את מצבו הכלכלי והאישי הקשה כאב חד הורי, את השתלשלות התכתובות וניסיונותיו, אף מטעמים סוציאליים, להביא לכך שתתקבל בקשתו להיחשב כדייר ממשיך.

הנתבע טען כי דחיית בקשתו על ידי וועדת האכלוס העליונה מהטעם שהדירה מתאימה למשפחה בת 5-6 נפשות תמוהה, נוכח העובדה שהנתבעת אפשרה לאימו להתגורר בדירה במשך שנים, לטענתה, בגפה. הנתבע טען כי המדובר בדירה בגודל של כ- 61 מ"ר בלבד וכי הוא התגורר בה עם בתו עוד שנים קודם לפטירת אמו.

5.מטעם התובעת העידה גב' יפה סגל – רכזת שטח בסניף צפת של התובעת אשר טיפלה במועדים הרלוונטיים בדירה וערכה בה ביקורים במהלך השנים (להלן: "יפה").

מטעם הנתבע העיד הנתבע וכן שכנים ומכרים – גב' נטליה, מר צוברי, גב' יוליה, גב' סבטלנה. התובעת ויתרה על חקירת 2 שכנות נוספות שהגישו אף הן תצהירים בטענה זהה לעניין מגורי הנתבע בדירה עם האם.

דיון

6.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפניי, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים ושקלתי את טענותיהם, שוכנעתי כי למרות ההבנה ביחס למצבו הכלכלי והאישי הקשה של הנתבע, אין מנוס מקבלת התביעה.

אדגיש כי בהכרעתי כמפורט להלן לא התייחסתי כלל לטענת התובעת לעניין חוב כספי של הנתבע שכן צודק הנתבע בטענתו בסיכומיו כי המדובר בטענות המהוות הרחבת חזית לתביעה שהוגשה. יחד עם זאת וללא קשר לחוב הכספי, דין התביעה להתקבל.

בטרם אבחן את התביעה עצמה אבהיר שבפסיקה כבר נקבע כי האופן בו יש לפרש את חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (כמו גם את חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה)), הינו לאור תכליתו הסוציאלית. בהתאם, נקבע כי לפיכך יש להתחשב גם בקיומם של נזקקים רבים אחרים העומדים בתור לדיור הציבורי ועל הרשויות להקפיד על דרך חלוקתו. לפיכך, גם אם מצבו האישי של הנתבע קשה, הרי כל עוד אינו עומד בכללים ובהוראות החוק, לא ניתן לדחות את התביעה ואין לאפשר תפיסת נכס ציבורי שלא עפ"י הדין. ראה דבריו של ביהמ"ש בעע"מ 823/12 קליסה נ' יצחק שמעון.

"מושכל יסוד בדיור הציבורי הוא משאב מוגבל, מוגבל מאוד. הביקוש לו עולה – במידה רבה – על ההיצע. אין זה סוד כי רבים הם הזכאים הממתינים ב"תור" לדירות ציבוריות. משכבר הזדמן לי לציין, כי הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי, לא כל דכפין ייתי וייכול, אלא אך זכאים. בדו"ח מבקר המדינה מודגש המחסור החמור בדירות. כך, החל בשנים 2002-2007 ירד בהתמדה מספר הדירות הציבוריות שהוקצו לאכלוס הזכאים, וישנן אלפי משפחות – גם בלא שהדבר כולל עולים – הממתינות (מהן במשך שנים) לקבלת דיור ציבורי (עמ' 253) אין עסקינן ב"משחק סכום אפס" אלא במה שאמור להיות מחולק בצדק, על פי אמות מידה וסדרי עדיפויות לזכאים (עע"מ 1663/09) עזבון המנוחה ביטון שמחה ז"ל נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו] (2010) בפסקה י"ט. ראו גם 3798/07 א"רע זריהן נ' עמידר החברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ [פורסם בנבו] (2008) בפסקה ו (3)). מכאן מתבקשת, שלא לומר מתחייבת, המסקנה כי על העוסקים בדבר לבחון בקשות לזכאות בהקפדה רבה. בדין ציינה המדינה בסיכומיה (סעיף (72) כי "אין מנוס מאשר לעמוד על תנאי הזכאות בדווקנות, שהרי כאמור מתן יתרון לאחד, עלול לסכל את זכותו של האחר ובכך להפר את עיקרון השוויון בחלוקת משאבים".

אכן בסיום דיון ההוכחות ודווקא בשל הקושי העומד בפני הנתבע, ניתנה לצדדים שהות להגיע להסדר ואף הצעתי כי נוכח מצבו הנטען של הנתבע, יקודם במידת האפשר הסדר, לפנים משורת הדין, בנושא אכלוס הנתבע. אולם, משלא, הושג הסדר ומשהבחינה במסגרת המשפטית, יכולה להיעשות רק על פי הוראות הדין, אין לי אלא לדחות את התביעה.

7.יודגש כי בחינת טענתו של הנתבע לזכות חזקה בדירה מכוח היותו דייר ממשיך יכולה להיעשות בהתייחס להוראות החוק בלבד. טענותיו של הנתבע לעניין מצבו הכלכלי הקשה אינן יכולות להוות שיקול, שכן אין ביכולת, או בסמכות ביהמ"ש זה, לבחון ולהשוות את מצבם הכלכלי והסוציאלי של יתר הממתינים בתור לדיור ציבורי.

בכל מקרה אציין כי עתירה לעניין החלטות ועדות החריגים של משהב"ש היתה יכולה להיות מוגשת על ידי הנתבע לביהמ"ש לעניינים מנהליים ואינה בסמכותו של ביהמ"ש זה (הגם שלגופם של דברים, ההלכה היא כי כל עוד מדובר בהחלטות סבירות, אין ביהמ"ש מחליף שיקול דעתם של ועדות אלו, בשיקול דעתו).

8."דייר ממשיך" מוגדר בחוק הדיור הציבורי (להלן: "החוק") כדלקמן:

"בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי".

סעיף 3 לחוק קובע: